ניו זילנד – ארץ אוהבת יושביה

סיכום חודש ראשון בניו זילנד: 

באמת קשה לי לסכם מה עשינו כאן בחודש האחרון. אולי זה בגלל יצר הכתיבה שדעך מעט אחרי ויטנאם, אולי זה בגלל קצב טיול חדש בו מידי יום אנחנו גומעים עשרות קילומטרים וחונים את הקרוואן שלנו כל לילה במקום אחר. ואולי כי החוויה כאן היא משהו מתמשך, כמו נהר ארוך ורוגע, סביבנו אנשים הדומים לנו, אוכל מוכר, אין כאן פרות על הכביש או אלפי אופנועים ויטנאמים. לוקח זמן לספוג את החוויה במלואה. והחוויה כאן עמוקה מאוד.

בניו זילנד גילינו טבע שלא ראינו מעולם. בימים הראשונים הרגשנו שאנחנו מטיילים בתוך גלויה. כל זוית צילום לוכדת שמיים כחולים ושדות ירוקים אינסופיים. הטבע כאן מבריק כאילו מישהו ניקה אותו עם מים וסבון רגע לפני שהגענו. אנחנו קוראים לתמונות רבות כאן "רקע של windows".

 והטבע הזה עושה לנו טוב, אפילו טוב מאוד מבחינה משפחתית, מחזיר אותנו לאיזון, מחזיר לילדים את העצמאות שלהם ואת הבטחון העצמי. יום אחד ישבתי עם נווה על שפת האגם וזרקנו אבנים למים. פתאום הוא קם והודיע לי: ״יאללה, אני חוזר לקרוואן״.  הקרוואן היה במרחק 150 מטר ללא קו ראיה. ״אתה יודע איפה הקרוואן?״ שאלתי אותו, והוא השיב ״כן״ והלך לדרכו. זו היתה הפעם הראשונה שהוא התרחק ממני 150 מ׳ מאז שיצאנו למסע. בויטנאם הוא לא התרחק מרדיוס 10 מ׳ מאיתנו.

אנחנו מאמינים שהיציאה אל הטבע מקרבת גם את הבנים אחד לשני. יש הרבה פחות מריבות בינהם. הם הולכים יד ביד, בעיקר שקד וארבל, מדברים המון, מפתחים שפה משלהם. נווה רץ  לארבל וצועק: ״ארבל, פוטבול!!״, וארבל מנסה לתפוס אותו כמו כדור פוטבול. נווה נפצע ושקד שואל אותו לשלומו. שקד עצבני וארבל מחבק אותו ומעודד אותו. המון מחוות קטנות יומיומיות שרק צריך לפתוח את האוזן והעין ולראות איזה חיבור נוצר בינהם, כמה אהבה נרקמת שם.

ויש את הקרוואן כמובן, שהוא ממש בית על גלגלים. יש בו מטבח מלא, גז, מקרר, שירותים ומקלחת, שולחן אוכל, 3 מיטות, שולחן וכסאות לפיקניק ואפילו טלויזיה (שאנחנו לא משתמשים כי אין לנו אנטנה והיא ממש לא חסרה לנו). רק תנור חסר.

ארבל ושקד התמקמו בעליית הגג מעל תא הנהג. יש להם שם פרטיות מלאה והם מטפסים ויורדים בדילוג קליל. כל ערב אנחנו הופכים את השולחן בפינת האוכל למיטה ובבוקר הוא חוזר להיות שולחן. זהו המקום השמור לנווה. ואנחנו – השתלטנו על הירכתיים, שם הסבנו את שולחן הסלון למיטה זוגית קבועה.

מהר מאוד התפתחה במשפחה שפה חדשה סביב החיים בקרוואן. ״סושי״ זה מצעי מיטה מגולגלים בתוך סדין. בבוקר אנחנו זורקים את הסושי לעליית הגג ובלילה אנחנו מבקשים מהילדים שיזרקו את הסושי למטה. לפני כל תחילת נסיעה, יש בד״ח פנים ובד״ח חוץ (׳בדיקות חיוניות׳ שמבצעים טייסים במהלך הטיסה), את הרשת בדלת הכניסה אנחנו סוגרים כדי שלא ייכנסו ״חרפוציקים״ (זבובי החול האופיינים לחוף המערבי ועוקצים כמו יתושים) ועוד ועוד.

בלילות אנחנו חונים לפעמים את הקרוואן באמצע שומקום, בד״כ על שפת אגם או נחל, לפעמים חונים בחניוני החברה להגנת הטבע ולפעמים אנחנו מתפנקים במחנה יקר יותר שם אנחנו עושים מקלחות חמות, כביסות והכי חשוב – wifi.

אחת למספר ימים אנחנו מגלים סופרמרקט חדש וממלאים את המטבח בכל טוב. דנה מפתיעה כל פעם בתבשילי קדירה, שניצלים, פסטות, ירקות מבושלים, כריכים מפנקים ועוד. וכאשר יש גם עמדת ברביקיו בחניון – אנחנו תמיד מוכנים עם סטייקים וצ׳ימיצ׳ורי.

ניו זילנד היא מדינה של מרחבים – הן גאוגרפיים והן של הזמן. המרחבים האלה מאפשרים המון חשיבה. למשל על השיעורים שהמסע הזה בא ללמד אותנו.

אנחנו עסוקים לא מעט בתכנון המסע, לפני ותוך כדי. אבל למסע חוקים משלו והם פועלים עלינו כל הזמן. איך להתמודד עם הבלתי צפוי והבלתי רצוי? למשל המצלמה שנשארה בסינגפור ודנה הפכה למומחית על בכל מה שקשור למשלוחי DHL ופרוצדורות מכס מסובכות, או חמישה מעילי הגשם שלנו שגילינו שכלל לא הגיעו איתנו לניו זילנד אלא נשכחו אי שם בויטנאם, או תקלות אינסטלציה בקרוואן שדורשות מאיתנו לשנות את המסלול כדי לעבור דרך המוסך.

איך אנחנו מתמודדים עם כל זה? כמה זמן ואנרגיה אנחנו משקיעים בלהתבאס על מה שקרה וכמה מהר אנחנו מסתכלים קדימה על איך להתמודד עם המצב החדש ואיך למנוע אותו בעתיד? למשל אחרי שגילינו שאין לנו מעילי גשם (וקנינו חדשים) הקמנו את צוות ׳בעזרת השם׳. הש״ם זה ראשי תיבות של ״האם שכחו משהו?״ והצוות הזה אחראי על בדיקת השטח לפני שעוזבים. אני התנדבתי להיות ראש הצוות והודעתי לשקד וארבל שאני חייב שני עוזרים 🙂

זהו, ממש על קצה הקצה. עוד לא סיפרתי כלום על הטבילות באגמים קפואים, על תולעים הזוהרות בחושך, מדורות עם מרשמלו, שקיעות מרהיבות, טיולי הליכה, הפלגה בין אלפי מפלי מים מטורפים במילפורד סאונד, מוזיאון תלת מימד בוואנקה, כמעט קפיצת באנג׳י בקווינסטאון, מציאות מדומה ואקדחי לייזר, טיול אופניים, ועוד המון המון חוויות לכל החיים.