נפאל הרחוקה

יום ראשון לטרק. על קיר מסעדה בכפר קטן בהרים, רשומה ברשלנות הכתובת:
NEPAL = Never Ending Peace And Love.

מתאים לנו.

אבל לפני שנגיע לטרקים, ננחת בקטמנדו, בירת נפאל. אולי אחת הבירות הפחות אטרקטיביות (אנדרסטייטמנט) שפגשנו. נראה כאילו פילטר חום/שחור/לבן עבר על העיר הצפופה והמאובקת, עיר מונוכרומטית. התחושה היא של אזור תעשייה מוזנח, הזבל זרוק ברחובות ובנהר החוצה את העיר, זיהום האוויר בשיאו. מביני עניין הולכים ברחובות עם מסכות פנים.

העיר עדיין משתקמת מרעידת האדמה הקשה שפקדה את נפאל לפני כ 4 שנים, הרסה כפרים שלמים וקברה אלפי אנשים.

נוף טיפוסי. קטמנדו. בתים מכוערים וזבל ברחוב

את הדרך לנפאל התחלנו עם ארבל חולה.

גואה, הודו, שלוש בבוקר, אנחנו מתעוררים בהתרגשות לקראת הפרידה מאמא הודו ולקראת יום טיסות ארוך וארבל רותח עם חום גבוה. מאתגר… אבל אין על אקמול בשלוש בבוקר.

חיבוקים ונשיקות עם המה בעלת הבית, ואנחנו על המונית לשדה התעופה. את רוב היום נבלה בשדה התעופה של בנגלור. לקחנו חדר במלון יום בשדה התעופה, כדי שארבל יוכל לנוח מעט. אימי, שקדי ונווי נסעו לדקתלון כדי לרכוש את הציוד החסר לנו לטרק.

בחמש וחצי בערב אנחנו כבר באווירון לכיוון קטמנדו ובשמונה וחצי אנחנו נוחתים בשדה התעופה המתפרק של קטמנדו. הנפאלים מתגלים לנו כאנשים חביבים ומסבירי פנים, ועוזרים לנו בעמדות הויזה האוטומטיות. בנוהל התקשורת המשפחתי שלנו, אנחנו מצטיידים כבר בנמל התעופה בסים מקומי. הילדים עייפים אבל גיבורים, וישנו הנהג זורק את תיקי הענק שלנו על הגגון ואנחנו נדחסים לתוך המונית הקטנה שלו .
"יש לך חבל לקשור את התיקים למעלה?" אני שואל אותו. "לא צריך, אני אחראי…" הוא עונה בחיוך ואנחנו יוצאים לדרכנו. היעד: KRMEF, חווה אקולוגית, שהוקמה ע"י איש מקסים העונה לשם קרישנה. את החווה הקים לזכר בנו שנהרג בתאונת דרכים לפני עשר שנים, וכל כולו נתינה ותרומה לקהילה המקומית. יש כאן מרפאה חינמית אליה מגיעים אנשים מכל האזור, ספריה ציבורית, גינות ירק, מפעל קטן לשרשראות וצמידים והשיא הוא בית ספר בו לומדים 120 תלמידים. הורים לתלמידים שידם אינה משגת, מתנדבים 4 ימים בחווה כדי לממן את לימודי הילדים. מאז רעידת האדמה הגדולה, קרישנה בונה בתים לאנשים שאיבדו את משפחתם וביתם. הבתים, בנויים כמובן באופן אקולוגי מבוץ ובקבוקי זכוכית.

בחרנו להתנדב בחווה כדי לראות מקרוב את מפעלם של קרישנה ולילה, ולתת לילדים הזדמנות גם לתת ולתרום כיכולתם.

(מידע למטיילים: אפשר ליצור קשר עם קרישנה בווטסאפ: 9779851043710. עלות 20 דולר למבוגר)

היתה זו גם הזדמנות מרגשת לפגוש את שחר ועוגיה, ליאור, זוהר ואדם המקסימים, אותם הכרנו עוד בפאי, תאילנד.

במשך שבוע יצרנו תכשיטים, קטפנו פרחים אותם ייבשו וימכרו כתה קמומיל, שטפנו טונות של כלים והכנו שקשוקה ל 20 איש, זיבלנו את האדמה בקקי של פרות, צבענו את גינת המשחקים של הילדים ועבדנו בנגריה. בין לבין, כל הילדים הספיקו להיות חולים. אחרי שארבי התאושש, גם נווי ושקדי פיתחו חום גבוה. כל ילד חולה זכה לפינוק מיוחד: לישון בחדר של אבא ואמא.

מכינים ערוגות לעגבניות. בכל ערוגה דנה ממלאת באהבה קקה של פרות…

נווי אוסף פרחים לתה קמומיל

עם שחר. בצבא לא עשינו כל כך הרבה כלים…

לאחר שבוע בחווה, ויום טיול לקטמנדו הכולל ביקור במקדש הקופים (אוסף של עשרות מקדשים, דגלי תפילה ומאות קופים חופשיים), סיור קצר בכיכר דורבר (Durbar Square) ופגישה מרגשת עם אליסה, הגננת המקסימה של נווי בגן בגואה, אנחנו נפרדים מקטמנדו ועולים על אוטובוס תיירים בסטנדרט נפאלי, בדרכנו לפוקרה (מידע למטיילים: 700 רופי לכרטיס. אפשר לרכוש בכל סוכנות מטיילים בתאמל, עדיף בגדולות).

את פוקרה אנחנו זוכרים מלפני 16 שנים, ככפר קטן וחמוד, עם רחוב אחד ראשי והרבה מסעדות המגישות בשר משובח.

אז זהו, כבר לא. אנחנו גדלנו ופוקרה גם. הרבה יותר מסעדות ובתי קפה, המון תיירים, חנויות ציוד טרקים ורק דבר אחד עומד על תילו: סוכנות המטיילים של סוויסה. מאז ביקורנו הקודם, סוויסה הספיק להסתכסך עם סוויסה ועכשיו יש סוויסה אדום וסוויסה צהוב. נראה שגם כאן מכבי והפועל לא אוהבים אחד את השני.

התמקמנו ב butterfly Lodge, מלון חמוד בקרבת הרחוב הראשי Lake side. אנחנו במרחק הליכה ממסעדות הודיות, איטלקיות, מקסיקנית, והכי חשוב: מרחק הליכה מ metro, אלופי העולם בקרפ עם נוטלה. יאמממי.

ארבעה ימים אנחנו בפוקרה, יום אחד חצינו את האגם עם סירה קטנה, וטיפסנו על ההר עד לסטופה הלבנה (מקדש בודהיסטי לבן עם 4 פסלי בודהה ענקיים וזהובים. שווה טיפוס). היתה זו הכנה לקראת הטיפוס הצפוי לנו בימים הקרובים, והילדים עמדו בטיפוס בגבורה.

חוצים את האגם בדרך לטיפוס אל הסטופה

אחרי שכבשנו את הסטופה, הצטרפנו לנחיל התיירים שהגיעו לסטופה במוניות ואוטובוסים, ובדרך נתקענו במסעדה 3 שעות עד הפוגת הגשם הבאה. אחרי הרבה לימון ג'ינג'ר האני תה ואינסוף משחקי יניב, אנחנו מתגלגלים למטה עד לתחנת המוניות הבוצית ותופסים מונית חזרה הביתה.
אבחנה מעניינת: גילינו שכל מלון זמני אנחנו מכנים 'הביתה' . אפילו על החדר בשדה התעופה, נווי חזר מקניות בדקתלון ושאל אם חזרנו הביתה. מישהו אמר געגועים הביתה??

לאחר השלמות ציוד אחרונות, הצטיידות בחטיפי אנרגיה, קלמנטינות, בננות ועוגיות (ועוד קרפ נוטלה לפרידה), אנחנו מוכנים לטרק הראשון שלנו. את עשיש המדריך (או כמו ששקדי משתעשע לקרוא לו: חשיש) הכרנו כבר בווטסאפ ונפגשנו כדי לפתוח מפה ולהכיר את המסלולים באזור.

יום שני, 07:00, זורקים את התיקים על גג הג'יפ ואנחנו נוסעים לנקודת ההתחלה של הטרק. נפאל מתגלה שוב בתשתיות המתפרקות שלה, המסלול עובר בדרכי עפר ואבנים, חלק מהדרך אנחנו עושים בתוך נהר!!

לאחר 3 שעות נסיעה, המסלול נחסם עקב עבודות בכביש. ירדנו מהג'יפ והתחלנו לצעוד. היום הראשון לטרק הוא חימום בלבד, שעת הליכה אחת (בגשם) והגענו רטובים לגמרי לגסטהאוס הראשון.

שקיעה על הכפר, הרים כבירים ומושלגים מציצים מרחוק. נוף מהמרפסת.

הימים הבאים מזמנים לנו אתגרים גדולים.

נתחיל בקליטה הסלולרית או יותר נכון בקליטה חלשה, או יותר נכון – אפס קליטה. הטלפון מודיע no service כל היום, ואנחנו זוכים בשעות של פייסבוק/ווטסאפ/יוטיוב שהופכות להליכה בטבע ביום ומשחקי קלפים בלילה.

אנחנו מטפסים עם מקלות הליכה, כמו המקצוענים.

נווי התחיל במסורת ״לכל מקל יש שם״ והחליט שלמקל שלו יקראו 'ביבי'. אני בתגובה הכרזתי שלמקל שלי יקראו 'גנץ'. אימי חייבת לאזן את הטון הגברי הימני ומעניקה למקל שלה את השם 'שלי'. שקדי מכבד את הכלב של ביה"ס בגואה שמצא את מותו על מסילת הרכבת, וקורא למקל על שמו: 'באלו'. וארבל נותן את הכבוד לנחש מהסדרה של ניר וגלי, וקורא למקל שלו: 'אפי'.

ביבי (מסתתר מאחור), גנץ, שלי, אפי ובאלו

לטפס עם 3 ילדים, חמש שעות ביום, בבוץ, בשלג ובגשם – זה לא קל. הקושי הפיסי משתלב עם הקושי המנטאלי, לעודד ילד שבוכה כשקשה לו, להחזיק את היד של נווי על מדרון קרח כשכל הגוף שלי רועד ומנסה לייצב את שנינו. רגל אחת לא במקום ושנינו נגלוש יחד למטה (מטרים בודדים, לא מצוק, אמא).

הולכים על קרח דק

זו חוויה מאתגרת, מחשלת ומגבשת.

והילדים עומדים באתגר בגבורה. מידי יום אנחנו משכימים ב 6 בבוקר, אוכלים טוסטים וביצים לארוחת בוקר וצועדים כ 5-6 שעות, ממהרים להגיע לחניה הבאה לפני שעת הגשם. המסלול עובר ברובו בטבע פראי למרגלות ההימליה, חולפים על פני כפרים נפאליים קטנטנים עם בתי אבן ותושבים חייכניים המברכים אותנו נמסטה.

מדורת השבט, הגרסה הנפאלית. בערב כולם מצטופפים סביב חבית שהוסבה לקמין

מילים שימושיות:  big pot hot chocolate

הולכים לישון עם 4 שכבות בגדים ופנסי ראש. שווה סלפי

בכפר ghorepani, אנחנו חונים יומיים, נותנים לילדים הזדמנות להתאושש, אך לא מוותרים על טיפוס ל Poon Hill בגובה 3200 מ' כדי לראות את השמש זורחת ושוטפת בקרניים ראשונות את שרשרת ההימלאיה.

ביום האחרון צעדנו 24 ק"מ. אני עדיין לא מבין איך הילדים עמדו בזה, אך לאחר כ 8 שעות הליכה הגענו לנקודת הסיום, הכפר tatopani, שזה בנפאלית: מים חמים. ואכן, למחרת, אנחנו טובלים במעיינות החמים הנובעים בכפר, הרפיה אמיתית לשרירים הכואבים.

עוד גשר אחד לסיום הטרק

את הדרך חזרה אנחנו עושים בג'יפ עד לפוקרה, ולא מוותרים על עצירה בדרך לטובת סמוסה וצ'פאטי מעולים. אחרי 8 ימים של דאל באט (אורז עם עדשים) אנחנו מתגעגעים לבצקים ההודיים.

סוף טרק ראשון. הרפיה ומנוחה בפוקרה, תרגול יוגה, מסעדות מעולות, מפגש עם חברים יקרים מגואה ותאילנד. נפאל טובה אלינו.

נמשיך לעדכן בטרק הבא.

מרגישים כמו בני 20