אמא הודו

1997. חודש וחצי בהודו בין הלימודים לצבא, הותירו אותי עם חלומות וגעגועים. אני זוכר שעליתי לעמדת השמירה בצבא ואמא הודו לא יצאה לי מהראש. כן, אמא, גם אלייך התגעגעתי באותה שמירה:-)

בשנת 2003 נחתנו, דנה ואני, בהודו.

חרשנו אותה מצפון לדרום, התאהבנו ונשבענו לחזור יום אחד.

כעבור שנה, התגעגענו כל כך וחזרנו לרג'אסטן וגוג'ראט, התאהבנו ונשבענו לחזור עם הילדים.

שש עשרה שנים חלפו, בהן נסענו עשרות פעמים עד לרמלה כדי לאכול במסעדת מהראג'ה אוכל הודי אותנטי.

שלוש טיסות מצפון תאילנד, דרך בנגקוק ובנגלור ומשם לגואה, מחזירות אותנו עם 3 בנים לחיקה של הודו.

כולי חיוך כבר בשדה התעופה של בנגקוק כאשר עשרות הודים עם שיער שחור ומבריק ושפם מטופח יושבים סביבי. הם חוזרים הביתה. גם אנחנו.

קרוב לחצות, אנחנו נוחתים בנמל התעופה הבינלאומי של גואה. שלא כמו בטיולים הקודמים להודו, נהג המונית שלנו כבר שמור בווטסאפ, כך גם בעלת הבית החדשה שלנו. כולם מחכים לבואנו.

הודו.

נשארת כמו שהיית.

הכבישים קצת יותר רחבים, האינטרנט קצת יותר מהיר, אבל הצבעים, הריחות, האוכל הטוב בעולם, החרא של הפרות ברחוב, הכל נשאר באותו מקום.

אנחנו מתמקמים בקומה הראשונה בביתה הוורוד של המה (Hema). היא חיה בדירת חדר בחלקו האחורי של הבית, יחד עם בתה בת ה 16, בעלה דייג בדובאי. כל שנתיים הוא חוזר לגואה ל 3 חודשים. וחוזר שוב לדובאי. מבנה גופה מלא, שיערה השחור גולש עד לישבן, והחיוך הביישן שלה חושף שיניים צחורות.

המה מרבה להשתמש במשפט פלא שהחלטתי לאמץ בעצמי. היא אומרת let it be, שזה כמו: 'תרפה' או 'שחרר' או 'זה מה שצריך לקרות'.

קל להתאהב בה.

המה מכינה לנו צ׳פאטי

אנחנו חווים מעבר מצפון תאילנד, שם הרגשנו בני בית, מכירים את כל הפינות הקטנות, גן המשחקים הגדול, מסעדות ודוכני אוכל תאילנדי ואת הקהילה הישראלית החמה – היישר למקום חדש ולא מוכר.

Let it be.

לאט לאט אנחנו לומדים את המקום. מתחברים למוקדי הידע, בעזרת אלוהי הפייסבוק והווטסאפ, מסתובבים על האופנועים ומגלים את הכבישים ואת חוקי המקום.

יום אחד נסעתי לקנות קסדה.

שוטר עצר אותי בצד הדרך, ביקש רשיונות נהיגה ושאל אותי: why no helmet?. הושטתי לו את הרישיון ופניתי ללב שלו:

"אדוני השוטר, יש לי משפחה, ילדים. אני בדרכי לרכוש קסדה. תן לי ללכת".

מר שוטר הניד בראשו קלות לכיוון המפקד שחיכה בצד השני של הכביש. מיד הבנתי שאת הקנס הזה לא אוכל למנוע. אבל הי, אנחנו בהודו.. "כמה?" שאלתי אותו.  "500 רופי", הוא השיב. משא ומתן קצר (עם השוטר!!!) ואנחנו כבר על 200 רופי. לחצנו ידיים.

עברתי לצד השני של הכביש, כדי לפגוש את המפקד, שלקח את הכסף תוך שהוא שואל: why no helmet…

נודניק! טוב שלא שאל למה אין לי פילטר..

הודיתי לו על שהוא שומר על הבטיחות שלי (קעטלק), והמשכתי ללא קסדה לחנות הקסדות הקרובה.

הודו.

ברוכים הבאים לחלום. הילדים הולכים לבית הספר, נווה הולך לגן וההורים עובדים, קוראים ספרים, שותים צ'אי, עושים יוגה ושוחים. אבל חכו, בשביל להגשים חלומות צריך להזיע.

שקד וארבל התאקלמו בבית הספר בקלי קלות. הם לומדים חשבון, אנגלית וגאוגרפיה, מטפסים על העצים, לומדים גם אמנות וקרקס, משחקים פינג פונג ושוחים בים. האנגלית שלהם משתפרת כל יום. הביטחון העצמי בהתאם. הם הולכים לבית הספר בעצמם וחוזרים עם רגליים שחורות ומטונפות. אנחנו דווקא מרוצים מזה מאוד (לא כשהם עולים עם הרגליים האלה על המיטה!!).

אצל נווי, אתגר ההתאקלמות טיפה יותר מורכב.

"אל מי הוא פחות מחובר?" שואלת מנהלת הגן ומסתכלת עליי… דנה מצביעה עליי ואני זוכה בתפקיד המאקלם הלאומי. כל יום שנינו עושים את הדרך יחד אל הגן, מנווטים בין בפאלו עם קרניים ענקיות. בישראל ההתאקלמות אורכת ימים בודדים אבל כאן הוא זקוק ליותר מזה, ואני מוכן לתת לו את מה שצריך. הגן רחב ידיים, אנשים לא מוכרים, אין לו את השפה, כולם מסביב מדברים אנגלית, גרמנית וספרדית (יש גם כמה ילדים ישראלים).

לאחר שבועיים, כל יום מוסיפים עוד שעה והפסקות קפה יזומות, נווי מפתיע אותנו ונפרד כמו מלך. הוא מדבר אנגלית, משתתף בשיחות בגן, ובדרכו השובבה מספר לנו שהיום "לא" היה לו כיף והוא "לא" שיחק עם חברים.

המקום האהוב על ארבי בביה״ס

אוכל הודי. 

ארבי ונווי רגישים מאוד לחריף ומוצאים נחמה באורז, פסטה ופיצה. כשהם מתפרעים הם אוכלים מסאאלה דוסה (קרפ דרום הודי טבטוני עשוי אורז ועדשים וממולא בתבשיל תפוחי אדמה) או סמוסה (בלי להעליב, בורקס תפוחי אדמה מטוגן בשמן עמוק).

הבטן של דנה מגיבה לא טוב לאוכל ההודי. היא לא תמיד מתייחסת לזה. אחסוך לכם את הפרטים…

אז שקדי ואני צריכים לקחת אחריות.

כמעט כל יום (והיום עשינו זאת פעמיים), אנחנו נוסעים יחד לדוכן ארעי של בהל פורי bhel puri. אני לא יודע להגדיר מה זה, אז הנה קופי פייסט מהמרשתת: מיקס של חטיף קמח חומוס המשולב עם פצפוצי אורז תפוח, בוטנים, תבלינים שונים ועוד.

שום תיאור לא יעביר את החוויה. במיומנות ובמהירות מפזרים בידיים את כל המרכיבים על המנה. הדוכן הארעי תמיד מואר בתאורה עמומה ומאחורי הדוכן תמיד יעמדו שני אנשים. לא ברור למה. המנה מתפוצצת בפה וזורמת בגרון. מומלץ מאוד לאכול ממש לאט ובעיניים עצומות !!

בהל פורי בהכנה

ים.

כל יום ב 16:30, אחרי שהילדים צרכו את מנת המסכים של אחהצ, אנחנו מעמיסים אותם על האופנועים עם פריזבי, מגבות ולונגי ויוצאים לקבל את פני השקיעה בים.
על החוף אפשר לפגוש משפחות מבית הספר ואת כל הקהילה הישראלית כמובן. בשעה 6 מתקיים הטקס המסורתי, בו יעבור איש הסופגניות עם האופנוע שלו ויודיע על בואו עם צפצפה ידנית (כזו של שנות ה 80). הילדים כבר יודעים לשלוף את הכסף מהארנקים שלנו, לרוץ אחרי איש הסופגניות ולחזור עם נייר עיתון ספוג בשמן ומלא בסופגניות או סמוסות.

 

 

המרכז להצלת בעלי חיים. Animal Rescue center. ARC

במרחק נסיעה קצר, נמצא מקלט של כלבים וחתולים, בהם מתנדבים אוספים כלבים וחתולים עזובים/דרוסים/פצועים ומטפלים בהם במסירות רבה. שקדי, מלך החיות, מגיע לשם בקביעות מידי סופ"ש, מתיישב במרכז וכל גורי הכלבים כבר יודעים מה לעשות. לפעמים ארבל מצטרף גם. אני הייתי שם פעם אחת. היה לי חם ומסריח. מודה.

 

 

חתונה הודית.

הודו יפה, טעימה, מוזרה, מסריחה, מרגיעה, מעייפת, לחה ודביקה. אבל אין כמו להשתתף בחתונה הודית אסלית. הגברים שלפו את מיטב החולצות המכופתרות, הנשים יפות ומוקפדות בסארי צבעוני וחדש.
הכומר מדליק אש במרכז הבמה.
זמר הודי זוכה לתהילה עם מחרוזת שירי אהבה.
התייר המערבי היחיד מצלם ומתלהב ושואל את המקומיים באיזה גיל מתחתנים ומה מביאים בתור מתנה ומה הזמר שר, ומה ומי ואיפה.
איזו הודו את!! . מת עלייך.

גם נווה אוהב לעשות אה-ה-ה-ה על המאוורר ולשמוע את הקול שלו מקוטע-ע-ע-ע

אני והיפים שלי

טקס החתונה בשיאו

חג הבננות.

איך היו מרגישים זוג הודים ושלושת בניהם אם היו נכנסים לבית הכנסת בשעת תפילת בר מצווה ומגלים סוכריות עפות באוויר והמוני ילדים רבים בינהם מי יאסוף יותר סוכריות?
כך בערך אנחנו הרגשנו היום בבוקר, כשהצטרפנו לתהלוכה המונית לכיוון חוף הים, לכבוד האלה המקומית שבאה לבקר בעיר הבית שלה.
הפסל של האלה ישב על אלונקה מפוארת ומקושטת בפרחים, קטורת ופירות, ועשרות הודים נשאו אותה לאחר כבוד לחוף הים. 
הטקס המסורתי כבר מתחיל. מאוד הודים משליכים בננות אל תוך הים ועוד עשרות גברים ונערים נמצאים במים, מתאבדים על כל בננה, אשר המפגש עם המים עושה אותה מקודשת על פי המסורת.
ואם כבר חוויה אותנטית, אז עד הסוף. גם אנחנו נכנסנו לים ונלחמנו על כל בננה.
היתה חוויה צהובה ומיוחדת.

 

וכרגיל בסוף כל פוסט, מידע שימושי למטיילים:

התמצאות:

למי שדרום גואה נמצא אצלו ברשימת היעדים אבל לא יודע מאיפה להתחיל: כדאי לגור באחת מהשכונות הבאות

– ראג׳ באג: השכונה בה אנחנו גרים. שכונה שקטה, גרות כאן בעיקר משפחות עם ילדים. יתרון: קרוב לבתי הספר (אך ייתכנו תזוזות של מיקומי בית הספר בשנים הקרובות). אצלנו הגדולים הולכים ברגל בעצמם מהבית לבית הספר (Vidya Aranya) וזה כיף גדול לכולם. יש גם חוף ים בו המים לעתים יותר סוערים מחופים אחרים, אבל יש פחות אנשים אז אם רוצים לראות את השקיעה בשקט – לכו לשם.

– פאטנם: מרכז העניינים. כאן גרות בכיף המון משפחות, יש צ׳אי שופס, מכולות בשפע, בתי קפה. חוף פטנם מוצף במסעדות על החוף ומרכזי יוגה. זה גם החוף בשביל לפגוש את כל הקהילה הישראלית וקהילת בתי הספר והגן.

– קולומב: שכונת קצת פחות מפותחת מפטנם אבל במיקום מעולה, עם בתי קפה ומסעדות מצוינות, חוף ים בו סלעים גדולים מייצרים בריכת מים רדודה וכיפית לילדים.

– פאלולים: פעם היתה ה-שכונה של דרום גואה. הרחוב הראשי עמוס חנויות לתיירים, מרגיש קצת הודו של שנות ה- 90. אם אתם אחרי צבא – זה המקום בשבילכם. אם אתם משפחה מטיילת – כדאי להגיע לסידורים ספציפיים (למשל לקנות קפה שחור טחון ב- cafe inn 🙂
כסף:

אנחנו הוצאנו בכספומט של SBI – State Bank of India, הנמצא בכפר הסמוך צ׳אודי, מול הסופרמרקט הגדול. אפשר להוציא 10000 רופי בכל משיכה. חלק מהכרטיסים מוגבלים ל- 40000 משיכה ביום.
מטיילים אחרים היו מושכים באמצעות כרטיס אשראי בסוכנויות מטיילים (יש שתיים בפטנם ברחוב שמוביל אל חוף הים). תבדקו את העמלה שהם לוקחים. לא יותר מ- 2%.

 

מסעדות:לא אכלנו בהמון מסעדות, ויש לנו עוד רשימה ארוכה לפני שאנחנו עוזבים. זה מה שלמדנו עד כה:

– פיצה מעולה תמצאו ב- magic view בקולומב, או ב – magic italy בפאלולם

– ב- sea view תמצאו אוכל הודי מעולה (כנראה המלאי קופטה הטובה בעיר, לפי חברינו היקרים נעמה ואור החוקרים את סצנת המלאי קופטה בגואה)

– ארוחת ערב טובה וגם הופעות מוסיקה חיות – ב- eve's resort. מנה מומלצת: kingfisher siezler

– כמו כולם, אכלנו מספר פעמים ב – little ganesh על הרחוב הראשי של פטנם. לבוא עם הרבה סבלנות כי השירות איטי. יש אחלה דוסה.

– מסעדה עם נוף לשדה, אוכל מצוין: cow corner. לאוכלי הבשר בינכם – הזמינו את מנת הגולש. לא תתאכזבו.

– מסעדות הודיות: פשוט תנסו את כולן. הכל זול בטירוף וטעים נורא: mollus, sameer corner, udupi, family dhaba

– בית קפה הנמצא בתוך ג'ונגל ירוק, אוכל טוב, כסאות לא נוחים, אין מזגן: bhakti kutir

– בית קפה מעולה (אך מעט יקר), נוח לעבודה עם מחשב, עם נוף משגע על חוף הים של קולומב: khala bahia

 

המשרד שלי בקאלה בהיה

סים לטלפון:את הסים המקומי תרכשו בכפר הסמוך, צ'אודי. לפני שתבחרו ספק, כדאי לבדוק את הכיסוי באזור המגורים שלכם. אנחנו קנינו סים של vodafone ולאכזבתנו לאור הכיסוי הדל, קנינו גם סים של Idea.
צ׳אי שופס:

המזון המהיר ההודי הפופולרי בקרב התיירים בגואה. תמצאו שם צ'אי, סמוסה, banana bread (אין קשר לבננה, זו סופגנייה עם מיתוג מחדש), קערית באג'י (תבשיל ירקות, בד"כ עם חומוס) ולחם עם חביתה. הכל זול וטעים. במרכז פטנם, ליד המכולת האגדית של קיסאן, תמצאו את הצ'אי שופ מספר 1.

 

קרישנה צ׳אי שופ ליד הבית. מידי פעם אנחנו פותחים כאן את היום

תחבורה (מוניות, ריקשות, אופנועים):הכי קל לנוע על טוסטוסים. המרחקים קצרים, הכבישים פנויים.
ריקשה גם היא שימושית, נכנסים בה 5 אנשים פלוס נהג בלחץ. הנסיעות המקומיות יעלו 100 עד 150 רופי, תלוי במרחק.
במוניות השתמשנו רק לנסיעות ארוכות מחוץ לעיר.

ולסיכום, תמונת השבוע הולכת למלצר שחושב שהתאהבתי בו כי ביקשתי לצלם את החולצה שלו. תראו את החיוך 🙂